חסים אחרי לידה
או במילים אחרות, מה לעזעזל קורה לנו?!!
וואו איזה נושא מורכב זה יחסים ומיניות אחרי לידה.. קטונתי מלתאר את כל החוויה, והיא גם מאוד שונה מאישה לאישה. ומזוג לזוגה. אבל אני יכולה לתת קווים לדמותה.
ברמה הכי בסיסית, מצטרף גורם חדש למשוואה, הופכים פתאום למשפחה (או ממשפחה עם ילד אחד, לשניים, שלושה..)
האמא מושקעת כל כולה בטיפול בתינוק העדין, זה קשור מאוד בהורמוני ההיקשרות, אוקסיטוצין, פרו לקטין… והיא מחווטת ככה עוד מההריון, דרך הלידה וההנקה. הגוף, הציצים הופכים מיד לרשות התינוק/התינוקת המתוקה, עד לפני רגע הם היו מקור להנאה, מושא להערצה… ועכשיו הם פתאום אברי הזנה. וזאת הסיבה שאני מצרפת את התמונה הזאת. לפעמים הגבר מקנא, מרגיש ממש נטישה, או אפילו דחייה ורתיעה. יכול להיות גם כעס, דיכאון, מצוקה. אבל זה הכל טבעי, אם רק היינו יודעים. שככה זה לאחר הלידה. יש כמובן יוצאים מהכלל, כמו בכל דבר. מה שבטוח שאצל כולם יש שינוי בדינימיקה. יש הרבה פחות זמן פנוי, פחות שעות שינה. כל מיני חסכים שנדחקים לפינה. יש גם הרבה אהבה בתקווה. אבל היא אהבה שונה. הופכים לפרטנרים לעשייה, למשימה, זה מרגיש כמו הישרדות יומיומית, בעיקר בהתחלה. אנחנו ערות בלילות, מניקות, מחתלות, מרדימות. הוא הופך להיות בתפקיד ה"רוץ תביא", והוא ממש לא מקבל את הבמה. אנחנו שוכחות לפעמים שגם לו קשה והוא זקוק להכלה, הבנה. לא שלא הייתי שם, בתחושת הקורבנות והאכזבה. והרי כמה הוא יכול להיות אבא ובן זוג מושלם? ולהרגיש שלא משנה מה, תמיד נמצא איזו הערה, שיפוטיות, בעיה. אם רק היינו מצליחים להיות קצת יותר מכילים, סבלניים… אני שומעת את זה מכל הכיוונים… מבינים שאנחנו לא היחידים..
אז אם מזדמן לי עם הזוגות שאני מלווה בהכנה ללידה או בביקור שאחריה, לומר איזו מילה על השינויים שיהיו, בשיא הענווה לתת קצת טיפים על קצה המזלג, עזרה ראשונה.. על ההורמונים, על הישתנות הגוף והחשקים, על היישות הזוגית, על מה שאישה אחרי לידה צריכה, ומה שהוא אולי רוצה… ואיך אפשר לגשר, למצוא לזה מקום ביניינו, ובתוך המשפחה החדשה, המתהווה…
והעיקר שזה לא יבוא בהפתעה.. זה יכול למנוע הרבה מצוקה, או לפחות להקל קצת על תחושת הבדידות בתוך החוויה…
איך זה פוגש אותך? מוכר? מהדהד? אשמח לשיתופים וסיפורים.. שאף אחד לא ירגיש לבד