ילדתי ושכלתי את בני בכורי בדיוק היום לפני ארבע שנים.
כן, בלידה שקטה.
למי שלא מכיר את הסיפור שלי, ולא את המושג, זה מתכוון ללידה בה לא שומעים בכי של תינוק.
זה היה אירוע אכזרי ומכונן, שום דבר לפני כן לא הכין אותי אליו. למפגש עם המוות פנים מול פנים, עוד בטרם היו שם חיים…
זה היה גם המפגש הראשון עם האמא שאני. עם הגוף הנשי היולד, במלוא עוצמתו וחיותו.
לא האמנתי שזה קורה דווקא לי. הכל קרה מהר מאוד, בחודש השישי להריוני. אמא צעירה שמחכה לפרי בטנה.
ובבדיקה חפוזה קיבלנו את הבשורה הקשה.
אני לא מאחלת את זה לאף אחת, אבל אני מאחלת לכל מי שלפניה בשורה שכזאת או אחרת (ורבות מאיתנו הנשים מסתובבות עם בשורות ואבדנים בשלבים השונים…) שתהיה לה סביבה תומכת, ליווי, כוחות נפש, ואפילו חוויה מעצימה. למרות הכאב, למרות הכעס והיאוש התהומי..
כך קרה שכזאת היא הייתה בשבילי.
וככל שאני מתרחקת מהאירוע מסתבר לי עד כמה.
היה לי מפגש עוצמתי עם הגוף, עם הטבע הכי פראי וגולמי. עם השותף שאיתי. עם תהליך אֵבֶל נכון ובריא. (ותסלח לי מי שקוראת וזה לא היה ככה בעבורה, אין פה מקום לשיפוטיות או השוואה…)
וזה חלק ממי שאני היום. בתור אמא, בתור בת, בתור חברה… וגם כאשת מקצוע… אין לי ספק שזה מה שדחף אותי עוד קצת לכיוון הזה של הדולאות. כי מה יותר מטורף מלהיות שם ברגעים האלה עבור האישה??? הריונות, לידות, אבדנים, שמחות…
ואם אכן יש שם בעברה של האישה אובדן, שכול, אני לא חוששת לשאול, כי אני כבר על בשרי מבינה, שכנראה היא ממש תשמח לשתף, הבדידות בתהליך שכזה היא הכי קשה…
תמיד שמחה להיות שם בשביל מי שצריכה
ובתמונה, יולדת על שש, בדיוק כמו בלידה הראשונה הזאת שלי, השקטה…